שלום
בשעה טובה פתחתי לאחרונה בלוג חדש. הרעיון הוא לקחת כל פעם נושא אחד ולהכנס אליו לעומק.
הנושא הראשון שכתבתי עליו היה smart pointers.
כחלק מנושא זה עמדתי על ההבדל והשיקולים בבחירת הדרך ליצור shared_ptr מבין שתי האפשרויות:
יש הרבה הצעות של overloading של האופרטור new עם זריקת bad_alloc מדי פעם. באמת קטונתי בנושאים אלו אבל לענ"ד זה רק בודק מה קורא כשנזרק exception מהקצאה. במקרה של זיכרון נמוך המערכת כולה יכולה להיות לא צפויה.
כנראה הכיוון הנכון הוא הגבלת הזכרון (או ה-CPU אם תרצו) להרצת תוכנית ספציפית. יש פקודות (גם בוינדוס וגם בלינוקס) המגבילות את השימוש של המחשב במשאבים הפיזיים שלו. לא הייתי רוצה לעבוד ככה אלא כאמור להגביל תוכנה ספציפית לריצה ספציפית. נראה לי שזה יכול לעבוד יפה (הפתרון של user65369)